פרשת בהעלותך - עדות לבאי עולם

הפטרה פותחת בשיבת השכינה לציון ובהשלכותיה על האנושות: "רוני ושמחי בת ציון, כי הנני בא וכשכנתי בתוכך נאום ה'. ונלוו גוים רבים אל ה' ביום ההוא" (זכריה ב, יד-טו). סיומה של ההפטרה מתאר את השכינה בדמות מנורת זהב מעין זו שבמקדש. צמידות העניינים מהוה ראיה לדברי חז"ל (מנחות פו, ב) שהמנורה משמשת עדות לכל באי עולם שהשכינה שורה בישראל.

אמנם מוצבת המנורה מחוץ לקודש הקודשים, כך שלכאורה נראה שקדושתה פחותה מזו של ארון הברית שבו מונחת התורה. הבנה זו תואמת את המחשבה שעם ישראל, ובכלל זה השראת השכינה בקרבו, הינו משני לעומת התורה. אבל הרב קוק מבאר שכל זה הוא רק מצד חיצוניותם של דברים, ושאדרבה בפנימיות, מכיון שהתורה בשביל ישראל ניתנה וישראל קדמו לה, עולה קדושתה של המנורה על של הארון: "המנורה כוללת קדושת נשמת ישראל מצד עצמה, שנראית לכאורה חיצונה לגבי התורה שבקודש הקודשים, ובאמת היא מאירה לכל, והיא סוד עדות לישראל, אלא שהיא יכולה להאיר בחוץ גם כן" (שמונה קבצים ח, קנז).

עולה מכאן שקדושת האומה הינה בהכרח בעלת הקרנה אוניברסלית. באופן שטחי ניתן לחשוב שקיים דירוג בין קדושתה העצמית של האומה כלפי עצמה לעומת הקרנתה האוניברסלית, ושההשפעה כלפי אומות העולם אינה כי אם סרח עודף של קדושת ישראל.

ולא היא, ההבדלות של האומה נועדה לשרת טוב יותר את המטרה של "ונברכו בך כל משפחות האדמה" (בראשית יב, ג). מאחר ו"אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים" (ברכות ה, ב), צריך שהגואל את חבירו יהיה נבדל ממנו. זה היסוד לנבדלותו של עם ישראל מהאומות.

בהפטרה מופיע עם ישראל כמי שמהווה דגם לחיקוי לשאר העמים. אנו העם הראשון בהסטוריה שהגיע למעלת "עם ה'", וממנו לומדים שאר העמים, כמו שהאחים לומדים מהבכור. "ונלוו גוים רבים אל ה' ביום ההוא, והיו לי לעם". במהלך ההסטוריה, רק עם ישראל זכה לקדושה קולקטיבית, החלה בלאום ובפוליטיקה. אצל שאר העמים מצאנו רק קדושת הפרט, המוסרית והדתית, אך בעתיד אף הם יזכו לקדושת הכלל. לכן אין מקבלים גרים לימות המשיח (יבמות כד, ב), כי כבר אין צורך לעקור מאומתו כדי לזכות לקדושת הכלל.

דווקא הצלחת המשימה האוניברסלית היא זו שמעלה את ישראל למעלות גבוהות יותר, ככוהני האומות: "ושכנתי בתוכך... ונחל ה' את יהודה חלקו על אדמת הקודש ובחר עוד בירושלים" (ב, טו-טז).