מקובל, הן בחוגים דתיים והן בחוגים חילוניים לדבר על הקדוש ברוך הוא בתור "כוח עליון". תפיסה זו בטעות יסודה מכמה טעמים. הטעם הפשוט הוא משום שכל הגדרה בא-לוהות מצמצמת וחוטאת לאמת, כי אם "לך דומיה תהילה". ה' הוא מקור כל כוח, אך הוא בעצמו נעלה מהגדרות כאלה. אם נעמיק מעט, נגלה שהעולם הנפשי המחובר להגדרות כאלה לוקה מאוד. כוח הוא הצד החזק, מי שכדאי להיות בצד שלו ולא בצד שכנגדו. הכוחנות מכניעה תחת עוצמתה את כל מה שחוץ לתחומה. עבודת ה' הופכת להיות אינטרסנטית, מלאה פחד, וללא אהבה.
ככול שעבר הזמן והתרגלו הנפשות לראות בא-לוהות כוח תאב שלטון וכבוד, כך גברה ההתמרדות נגד הדת והאמונה, עד כדי שלילת מציאות ה'. הביקורת על הדת מגייסת לעצמה את תביעת הנורמליות ואת הדרישה לשמחת החיים הפשוטה. תביעות אלה הן ביסודן חלק מהתנאים לעבודת ה' מאהבה, שלא רק שאינה מכניעה את האדם כי אם יוצרת את מלוא שיעור קומתו ומשווה את רגליו כאיילות.
מערכת יחסים שבה יש מן ההכנעה לצד שכנגד, מכונה "בעלות", הן במובן של רכוש והן בקונוטציה של האליל "בעל" הכנעני. בהפטרתנו הנביא הושע (ב, יח) מבשרנו: "ביום ההוא נאום ה', תקראי לי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי". ללמדנו שהסיגים האליליים שדבקו בתפיסת הא-לוהות יסולקו, ובמקומה יחל העידן של דעת ה' נקיה, הנותנת מקום לחירותו ולהכרתו של האדם.
מעבר תודעתי כל כך עמוק, לא יתכן שלא יגרור בעקבותיו משברים, כשתבניות המחשבה המיושנות מתבטלות. כאן מופיעה קליפת האתאיזם, שאיננו נובע מנפילת האדם, כי אם מתביעה להופעת אמונה מזוקקת יותר: "והסירותי את שמות הבעלים מפיה ולא ייזכרו עוד בשמם" (ב, יט).
טיהור מושגי האמונה סופם להשיב את המודעות לקדושה שבטבע: "וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה, וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ, והשכבתים לבטח" (ב, כ).טיהור המושג הא-לוהי מסיגיו הוא המבטיח שההתקשרות אל ה' תהיה נצחית, מאחר ואין גורם המפריע את מהלכה: "וארשתיך לי לעולם" (ב, כא). מתוך האמונה הטהורה נובעים ערכי המוסר כולם בהרמוניה מושלמת ביניהם: "וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים" (שם). מתוך כך נבנה עולם שבו דעת ה' היא עסקו היחיד של האדם (כדברי הרמב"ם על אחרית הימים בהלכות מלכים פי"ב ה"ה): "וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'" (ב, כב).
ככול שעבר הזמן והתרגלו הנפשות לראות בא-לוהות כוח תאב שלטון וכבוד, כך גברה ההתמרדות נגד הדת והאמונה, עד כדי שלילת מציאות ה'. הביקורת על הדת מגייסת לעצמה את תביעת הנורמליות ואת הדרישה לשמחת החיים הפשוטה. תביעות אלה הן ביסודן חלק מהתנאים לעבודת ה' מאהבה, שלא רק שאינה מכניעה את האדם כי אם יוצרת את מלוא שיעור קומתו ומשווה את רגליו כאיילות.
מערכת יחסים שבה יש מן ההכנעה לצד שכנגד, מכונה "בעלות", הן במובן של רכוש והן בקונוטציה של האליל "בעל" הכנעני. בהפטרתנו הנביא הושע (ב, יח) מבשרנו: "ביום ההוא נאום ה', תקראי לי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי". ללמדנו שהסיגים האליליים שדבקו בתפיסת הא-לוהות יסולקו, ובמקומה יחל העידן של דעת ה' נקיה, הנותנת מקום לחירותו ולהכרתו של האדם.
מעבר תודעתי כל כך עמוק, לא יתכן שלא יגרור בעקבותיו משברים, כשתבניות המחשבה המיושנות מתבטלות. כאן מופיעה קליפת האתאיזם, שאיננו נובע מנפילת האדם, כי אם מתביעה להופעת אמונה מזוקקת יותר: "והסירותי את שמות הבעלים מפיה ולא ייזכרו עוד בשמם" (ב, יט).
טיהור מושגי האמונה סופם להשיב את המודעות לקדושה שבטבע: "וכרתי להם ברית ביום ההוא עם חית השדה ועם עוף השמים ורמש האדמה, וקשת וחרב ומלחמה אשבור מן הארץ, והשכבתים לבטח" (ב, כ).טיהור המושג הא-לוהי מסיגיו הוא המבטיח שההתקשרות אל ה' תהיה נצחית, מאחר ואין גורם המפריע את מהלכה: "וארשתיך לי לעולם" (ב, כא). מתוך האמונה הטהורה נובעים ערכי המוסר כולם בהרמוניה מושלמת ביניהם: "וארשתיך לי בצדק ובמשפט ובחסד וברחמים" (שם). מתוך כך נבנה עולם שבו דעת ה' היא עסקו היחיד של האדם (כדברי הרמב"ם על אחרית הימים בהלכות מלכים פי"ב ה"ה): "וארשתיך לי באמונה וידעת את ה'" (ב, כב).