בהפטרת פרשת בוא מדמה ירמיהו הנביא (מו, כא-כג) את מצרים לשני בעלי חיים: עגל ונחש. "עגלה יפה פיה מצרים", "גם שכיריה בקרבה כעגלי מרבק", "קולה כנחש ילך". דימויה של מצרים לנחש מורה על היחס בין אומה זו לנחש הקדמוני, המחטיא את האדם. הנחש שבבראשית מייצג את השכל הטבעי, המפותל, הארצי והממית, שכשלעצמו אין בו כל רע, (שהרי חז"ל אמרו שהיצר הרע רכב על גבי הנחש, ולא שהוא עצמו היצר הרע), אלא שאין ביכולתו להתרומם אל הגובה המוסרי שהמודעות לבחירה החופשית מביא אליו. מצרים, כמו הנחש, אינה אלא שכלול נהדר של נתוני הטבע. היאור, כוח אדיר של הטבע, המשקה את שממת המדבר, פותר את מצרים מדאגת הרעב, אך גם מהצורך בתפילה, לעומת ארץ ישראל שבה "למטר השמים תשתה מים", המזקיקה את תפילתו ואת רוממותו המוסרית של האדם.
מצרים לא ידעה חירות מהי. לא חירותו של האדם וגם לא חירותה של המערכת הפוליטית, וגם לא חירותם של חוקי הטבע. לא יכלו חרטומי מצרים בימי יוסף להעלות על דעתם שינוי בכללי התפקוד של מצרים עד כדי רעב. משום כך הניחו פרעוני מצרים דמות של נחש במקום שבו אנו מניחים תפילין של ראש, להורות על שעבוד האדם לטבע. תכונתו של הטבע הוא גם המעגליות, המסומלת על ידי העגל, שכף רגלו עגולה, ושהוא "בתבנית שור אוכל עשב" (תהילים קו, כ), שמרכין את ראשו את האדמה המניבה את מאכלו, לעומת האדם, המגביה את המאכל אליו. גם הנחש בולט בעגלילותו, המבטאת את המחזוריות התמידית של הטבע.
לעומת הנחש, מצווה התורה להניח בקדמת הראש בתים מרובעים בעלי קוים ישרים, המורים על מערכת ערכית, שבה יש מעלה ומטה, סולם ערכים מוסרי. בתי התפילין כוללים את תמצית הידיעה על התגלות טרנסצנדנטית, שבאה לידי ביטוי בחוזק היד של היציאה ממצרים וממצריה המנטליים והטבעיים.
רצועות התפילין, היכולות להיעשות מעורו של העגל, מורות על ההתעלות מעל העגל, המשמש כעזר לתוכן של התפילין, ככלי שרת.
אף תפילין של רש"י ושל ר"ת נרמזו בסמלים של מצרים. בחפירות הארכיאולוגיות במצרים נחשפה מסכת המתים של המומיה של פרעה תות-ענח-אמון, כשמעל למצחו סמל כפול, של נשר ונחש, התואמים לפי הקבלה לספירות בינה ומלכות, המכוונות כנגד העולם הזה והעולם הבא, ולשתי שיטותיהם של רבותינו בעניין התפילין. יש בכך הדגמה לעיקרון הפנימי לפיו הקליפה (מצרים) קודמת לפרי (ישראל).
מצרים לא ידעה חירות מהי. לא חירותו של האדם וגם לא חירותה של המערכת הפוליטית, וגם לא חירותם של חוקי הטבע. לא יכלו חרטומי מצרים בימי יוסף להעלות על דעתם שינוי בכללי התפקוד של מצרים עד כדי רעב. משום כך הניחו פרעוני מצרים דמות של נחש במקום שבו אנו מניחים תפילין של ראש, להורות על שעבוד האדם לטבע. תכונתו של הטבע הוא גם המעגליות, המסומלת על ידי העגל, שכף רגלו עגולה, ושהוא "בתבנית שור אוכל עשב" (תהילים קו, כ), שמרכין את ראשו את האדמה המניבה את מאכלו, לעומת האדם, המגביה את המאכל אליו. גם הנחש בולט בעגלילותו, המבטאת את המחזוריות התמידית של הטבע.
לעומת הנחש, מצווה התורה להניח בקדמת הראש בתים מרובעים בעלי קוים ישרים, המורים על מערכת ערכית, שבה יש מעלה ומטה, סולם ערכים מוסרי. בתי התפילין כוללים את תמצית הידיעה על התגלות טרנסצנדנטית, שבאה לידי ביטוי בחוזק היד של היציאה ממצרים וממצריה המנטליים והטבעיים.
רצועות התפילין, היכולות להיעשות מעורו של העגל, מורות על ההתעלות מעל העגל, המשמש כעזר לתוכן של התפילין, ככלי שרת.
אף תפילין של רש"י ושל ר"ת נרמזו בסמלים של מצרים. בחפירות הארכיאולוגיות במצרים נחשפה מסכת המתים של המומיה של פרעה תות-ענח-אמון, כשמעל למצחו סמל כפול, של נשר ונחש, התואמים לפי הקבלה לספירות בינה ומלכות, המכוונות כנגד העולם הזה והעולם הבא, ולשתי שיטותיהם של רבותינו בעניין התפילין. יש בכך הדגמה לעיקרון הפנימי לפיו הקליפה (מצרים) קודמת לפרי (ישראל).