הנביא ישעיה פונה אל כנסת ישראל ומנחמה: "רוני עקרה לא ילדה". מי היא אותה אישיות שאליה פונה הנבואה? האם קיימת ישות העומדת בפני עצמה, המקיימת דיאלוג עם הבורא. אכן, כן. זוהי האומה כולה, לכל דורותיה, הנתפסת כיישות קולקטיבית אחת, המכונה בכינויי חיבה כגון רעיה, אשה, בת, אחות, אם, בתולת ישראל.
כנסת ישראל מופיעה כעומדת בתחרות עם קולקטיבים נוספים. בהפטרתנו היא מתוארת כאשה שוממה שבעלה עזבה, לעומת ה'בעולה' המציינת את הנסיון להעמיד "הארה מיסתית, מכונה אמונית אשר תוכל עמוד חוץ ממציאות האומה" (לשון הראי"ה קוק, אורות עמ' יז). בהיסטוריה התממשה נטיה זו בנצרות ובאיסלאם, שבזמן גלות ישראל בקשו לספוג את ההארה של כנסת ישראל מבלי להזדקק לאומה הישראלית עצמה.
נסיונות כאלה אפשריים רק בזמן של התמעטות האור של השכינה השורה בישראל, בזמן שכנסת ישראל מופיעה בתור זרם רוחני לעומת זרמים אחרים, במצב של "יחוד תחתון". אבל בימי שיבת האומה לארצה, כשמתגלה "היחוד העליון", כל ההארות הרוחניות מתבטלות לעומת כנסת ישראל ונכללות בה. אז מתגלה כנסת ישראל בתור מה שהיא באמת, לא כדת בין הדתות או כאומה בין האומות, כי אם כתמצית ההויה כולה, כנקודה הכוללת באופן איכותי את כל ההיקף כולו (עי' אורות, עמ' קלח).
במצב של שלימות שכזה, אין כבר כל סכנה במפגש עם חיי החול והתרבות הכללית, כי "כשכח ישראל גדול ונשמתו מאירה בקרבו בהופעה וענפיו המעשיים מתוקנים, בסדור מלא, בקדושה ביחוד ובברכה, במקדש וממשלה, בנבואה וחכמה, אז ההתרחבות לצד החול, לענוגי החושים הרוחניים והגשמיים, להצצה חדירית ופנימית לתוך חייהם של המון עמים ולאומים שונים, למפעליהם וספריותיהם, התגברות עז החיים הטבעיים, כל אלה טובים הם ומסוגלים להרחיב את אור הטוב" (אורות עמ' סז). הנביא מבשר את התרחבות הקודש על פני מרחב החיים כולם: "הרחיבי מקום אהלך, ויריעות משכנותיך יטו, אל תחשכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי, כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גוים יירש, וערים נשמות יושיבו" (נד, ב).
הגאולה מבטלת את החרפה שהטילה הטענה הנוצרית על היהדות: "אל תיראי כי לא תבושי ואל תכלמי כי לא תחפירי, כי בושת עלומיך תשכחי וחרפת אלמנותיך לא תזכרי עוד" (נד, ד).
הגאולה גם מחדשת תפיסה חובקת עולם של ההשגחה הא-לוהית, שאינה מצטמצמת בגבול ישראל כבזמן הגלות, כי אם פונה אל העולם כולו: "וגואלך קדוש ישראל א-לוהי כל הארץ יקרא" (נד, ה).