מה פשר הכפילות של הנחמות בביטוי "נחמו נחמו עמי" שבהפטרה (ישעיה מ, א)? אמנם ציון "לקחה כפלים בכל חטאתיה" (פסוק ב) ועל כן מגיעה לה נחמה כפולה. אך מהי?
נראה שהתשובה מונחת בעידוד הכפול שבפסוק ט: "עַל הַר גָּבֹהַּ עֲלִי לָךְ, מְבַשֶּׂרֶת צִיּוֹן, הָרִימִי בַכֹּחַ קוֹלֵךְ, מְבַשֶּׂרֶת יְרוּשָׁלִָם. הָרִימִי, אַל תִּירָאִי, אִמְרִי לְעָרֵי יְהוּדָה, הִנֵּה אֱ-לֹוהֵיכֶם".
הנביא מודיענו שיש שתי בשורות טובות, שהן שתי נחמות: מבשרת ציון ומבשרת ירושלים.
בשורת ציון, הציונות, דורשת לעלות על הר גבוה, לראות את ההיסטוריה מנקודת מבט המקיפה דורות רבים. רק מתוך התבוננות רחבת אופקים ניתן להשקיף על יד ה' המנהלת את המאורעות מאחורי הקלעים. המבט השטחי, המשקיף על בעיות השעה הדחופות, עלול לנטוע יאוש בלב. לימדונו חז"ל שפני דור הגאולה כפני הכלב. אחת המשמעויות של הביטוי הזה הוא שכשמכים את הכלב במקל, הוא נושך את המקל ולא את המחזיק בו. זו ראיה קצרת טווח, שעל מנת להשתחרר ממנה מזמין אותנו הנביא לעלות על הר גבוה.
הבשורה השניה, זו של ירושלים, דורשת כוח, על דרך הכתוב (תהילים קיא, ו): "כוח מעשיו הגיד לעמו, לתת להם נחלת גוים".
על מנת להפיח נשמה במפעל הגאולה צריך לפרוץ את גבולות התודעה הרגילה, ולא רק לראות את יד ה', אלא גם לפתח הקשבה מיוחדת לשמוע את קול ה', המכונה כאן "קולך". הדיבור הנבואי תובע את מקומו בעולם שהתרגל מזה אלפי שנים למציאות שבה אין דבר ה' נשמע כלל, ובו תפסה הפילוסופיה את מקומו.
כשאין קול ה' נשמע, שוררת מבוכה מוסרית. אפס הבטחון העצמי, וחסר הכוח, ובכל זה הכוח לקיים מתוך תחושה של עליונות מוסרית את הצו: "ארדף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם" (תהילים לח, יח). הנביא ישעיהו מעודד אותנו בשעות של מבוכה וקורא בכל עוז: הרימי בכוח קולך, הרימי אל תיראי, אמרי לערי יהודה: הנה א-לוהיכם!"
מתוך העוז המדיני, מתבררת התפיסה האוניברסלית של ההשגחה העליונה: "הן גוים כמר מדלי וכשחק מאזנים נחשבו, הן איים כדק יטול" (מ, טו).ומתוך המבט העליון הזה אנו מוזמנים לצפות בגדולת מעשה בראשית: "שאו מרום עיניכם וראו מי ברא אלה, המוציא במספר צבאם, לכולם בשם יקרא, מרב אונים ואמיץ כח, איש לא נעדר" (פסוק כו), להיפגש מבעד למאורעות השעה עם מי שאמר והיה העולם, המנהלו מאחורי הקלעים האפורים של הפוליטיקה הבינלאומית.