מן המפורסמות אצל המבקרים שהנביאים הדריכו את בני דורם לעבודה מוסרית בלבד וזלזלו במעשים הפולחניים. ראייתם, שכבר עמד עליה רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר שני, מז), היא מפסוקי ההפטרה שלנו: "הירצה ה' באלפי אילים, ברבבות נחלי שמן, האתן בכורי פשעי, פרי בטני חטאת נפשי? הגיד לך אדם מה טוב, ומה ה' דורש ממך, כי אם עשות משפט ואהבת חסד, והצנע לכת עם א-לוהיך" (מיכה ו, ז-ח).
וכבר יפה השיב על דבריהם ריה"ל (שם) שהנביאים דברו אל חברה שלא יצאה ידי חובת המוסר הבסיסי. בחברה כזאת, העיסוק בענייני הקודש היותר נשגבים אינה כי אם חוכא ואיטלולא, ועל זה נאמר "זבח רשעים תועבה" (משלי כא, כז). מה שאין כן מי שכבר רכש את המעלות המוסריות הבסיסיות, אצלו רצויה מאוד עבודת הקורבנות: "יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר" (ישעיהו ס, ז).
לפי זה מובנת ההצמדה של הביקורת על הקרבן למעשה בלעם ובלק: "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם" (ו, ה). בלעם ובלק סברו שהקרבת הקרבן היא הרצויה מצד עצמה גם אם היא משרתת מטרה נוראה כמחיקת עם ישראל, ולכן הרבו בקרבנות. התברר אז שהמגמה המוסרית הנשואה בקרב עם ישראל, היא המכריעה לאיזה כיוון תפעל ההשגחה העליונה.
הערכים הפועלים בהסטוריה דרך עם ישראל, המצדיקים את קיומו הנצחי, אינם תלויים במידת הנאמנות הגלויה של בני ישראל אליהם. אדרבה, לפעמים יכול להיות נדמה לצופה השטחי שעם ישראל אינו עומד באמות המידה של המוסר הכללי. אבל המבט הכללי הצופה מראש ההרים "מראש צורים אראנו", יודע לומר "מה טובו אהליך יעקב", גם בשעה שישראל יושבים בשיטים ופונים אל ההבל. נראה שאת זה רמז הנביא במילים "מן השיטים ועד הגלגל", כלומר בין כאשר הם בשפל המדרגה של השיטים, ובין כאשר עוסקים בעבודת המשכן שבגלגל.
הערכים שמנחיל עם ישראל לעולם הם תחילה "עשות משפט", כלומר הקדמת דרישת עשיית הצדק כתנאי לתקפותה של מידת החסד. כך נוהג עם ישראל במלחמותיו, הבאות להשיב את ארצנו מידי גוזליה ולנקום את דמי העשוקים. מתוך כך "ואהבת חסד", כלומר בקשת הטובה לכל נברא. "והצנע לכת עם א-לוהיך" מבטא את התפקיד העליון להיות למפרנסי הקשר בין העולם לא-לוהות. ידיעת הסודות המוצנעים מעיני כל חי, נחלתם הבלעדית של בני ישראל, היא העושה אותו לצינור ההתגלות לעולם כולו.
וכבר יפה השיב על דבריהם ריה"ל (שם) שהנביאים דברו אל חברה שלא יצאה ידי חובת המוסר הבסיסי. בחברה כזאת, העיסוק בענייני הקודש היותר נשגבים אינה כי אם חוכא ואיטלולא, ועל זה נאמר "זבח רשעים תועבה" (משלי כא, כז). מה שאין כן מי שכבר רכש את המעלות המוסריות הבסיסיות, אצלו רצויה מאוד עבודת הקורבנות: "יעלו על רצון מזבחי ובית תפארתי אפאר" (ישעיהו ס, ז).
לפי זה מובנת ההצמדה של הביקורת על הקרבן למעשה בלעם ובלק: "עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם" (ו, ה). בלעם ובלק סברו שהקרבת הקרבן היא הרצויה מצד עצמה גם אם היא משרתת מטרה נוראה כמחיקת עם ישראל, ולכן הרבו בקרבנות. התברר אז שהמגמה המוסרית הנשואה בקרב עם ישראל, היא המכריעה לאיזה כיוון תפעל ההשגחה העליונה.
הערכים הפועלים בהסטוריה דרך עם ישראל, המצדיקים את קיומו הנצחי, אינם תלויים במידת הנאמנות הגלויה של בני ישראל אליהם. אדרבה, לפעמים יכול להיות נדמה לצופה השטחי שעם ישראל אינו עומד באמות המידה של המוסר הכללי. אבל המבט הכללי הצופה מראש ההרים "מראש צורים אראנו", יודע לומר "מה טובו אהליך יעקב", גם בשעה שישראל יושבים בשיטים ופונים אל ההבל. נראה שאת זה רמז הנביא במילים "מן השיטים ועד הגלגל", כלומר בין כאשר הם בשפל המדרגה של השיטים, ובין כאשר עוסקים בעבודת המשכן שבגלגל.
הערכים שמנחיל עם ישראל לעולם הם תחילה "עשות משפט", כלומר הקדמת דרישת עשיית הצדק כתנאי לתקפותה של מידת החסד. כך נוהג עם ישראל במלחמותיו, הבאות להשיב את ארצנו מידי גוזליה ולנקום את דמי העשוקים. מתוך כך "ואהבת חסד", כלומר בקשת הטובה לכל נברא. "והצנע לכת עם א-לוהיך" מבטא את התפקיד העליון להיות למפרנסי הקשר בין העולם לא-לוהות. ידיעת הסודות המוצנעים מעיני כל חי, נחלתם הבלעדית של בני ישראל, היא העושה אותו לצינור ההתגלות לעולם כולו.