כאשר העם מבקש מים, אין לכעוס עליו. זה הלקח העיקרי של מעשה מי מריבה לפי דעת הרמב"ם בשמונה פרקים (סוף פ"ד), שחטא משה רבינו היה שכעס על העם בשעה שלא היה ראוי הכעס כלפיהם. אומנם נפטרה ממש באותו יום מרים, אחותם של שני מנהיגי האומה, ומן הראוי היה לכאורה שיבואו כל ישראל לנחם את משה ואת אהרון, שבודאי היה אבלם כבד על אובדן נפש כה יקרה כמרים שבזכותה נולד מושיען של ישראל, אלא שמצוקת השעה גוברת על מידה זו, ובמקום לנחם, תבעו מים בתקיפות. צורכי הכלל הינם במדרגה אחת עם דברי תורה, ולא היה צריך משה לרגוז על עם הדורש ממנהיגו ליטול אחריות על גורלו. על העוסקים עם הציבור לקבל באהבה את עול צורכי הציבור.
בפרשתנו נאמר: "וישלח משה מלאכים אל מלך אדום" בעוד שבספר שופטים מיוחס המעשה לעם ישראל: "וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום". במלחמת סיחון נאמר "וישלח ישראל מלאכים", ובספר דברים ניוחס הדבר למשה: "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות". רש"י מבאר "שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, שנשיא הדור הוא ככל הדור, שהנשיא הוא הכל". אך עדיין יש לברר מדוע בפניה אל מלך אדום נזכר משה בשמו, בעוד שבפניה לסיחון, הוא נקרא בשם ישראל? נראה שהסבה היא שבשעה של פרשת מלך אדום, היו ישראל במדבר, בעומק הגלות, ואז בולטת מעלתו האישית של המנהיג והצדיק.
מה שאין כן עם הכניסה למלחמת ארץ ישראל, עם סיחון, מעלת הצדיק היא דוקא ביכולתו להתבטל אל הכלל. אז נקרא משה על שם ישראל דוקא, כי זו תפארתו.
מעשה יפתח המופיע בהפטרת פרשתנו, מלמד אותנו מהו הקריטריון למנהיגות בשעת משבר. ברור שכאשר אמרו רבותינו "יפתח בדורו כשמואל בדורו", לא כיוונו בזה להנהגה התורנית, שכן יפתח היה מקלי עולם. מלבד זאת הרי שהיה בימיו גדול בתורה, הלא הוא פינחס בן אלעזר. חז"ל כיוונו את דבריהם לצד המנהיגות המדינית של יפתח. בשעה שיצא למלחמה, בירר קודם כל לעצמו ולאומות העולם את צדקת המאבק על הארץ, את בעלותנו על שטח המריבה, כפי שמופיע בהתפלמסות שלו עם מלך בני עמון. רק מתוך בירור ערכי זה, ניתן היה להפיח רוח גבורה בחיילי ישראל, ולשלוח אותם למשימת נצחון, הכוללת גם את כיבושן של ערי האויב, וסיפוחן לתחום ישראל. כך הוא המנהיג הראוי, שטובת אומתו עומדת בראש מעייניו, בשעה שהחברה מפולגת ודוחה את טובי בניה בשל מוצאם ("לא תנחל בבית אבינו וגו' ") ואבד כוחה של המנהיגות הרוחנית (כדחז"ל על עמדת פינחס במעשה בת יפתח). מבין הוא שתיקון הכלל בוא יבוא על ידי השבת רוח הגבורה לציבור.
בפרשתנו נאמר: "וישלח משה מלאכים אל מלך אדום" בעוד שבספר שופטים מיוחס המעשה לעם ישראל: "וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום". במלחמת סיחון נאמר "וישלח ישראל מלאכים", ובספר דברים ניוחס הדבר למשה: "ואשלח מלאכים ממדבר קדמות". רש"י מבאר "שמשה הוא ישראל וישראל הם משה, שנשיא הדור הוא ככל הדור, שהנשיא הוא הכל". אך עדיין יש לברר מדוע בפניה אל מלך אדום נזכר משה בשמו, בעוד שבפניה לסיחון, הוא נקרא בשם ישראל? נראה שהסבה היא שבשעה של פרשת מלך אדום, היו ישראל במדבר, בעומק הגלות, ואז בולטת מעלתו האישית של המנהיג והצדיק.
מה שאין כן עם הכניסה למלחמת ארץ ישראל, עם סיחון, מעלת הצדיק היא דוקא ביכולתו להתבטל אל הכלל. אז נקרא משה על שם ישראל דוקא, כי זו תפארתו.
מעשה יפתח המופיע בהפטרת פרשתנו, מלמד אותנו מהו הקריטריון למנהיגות בשעת משבר. ברור שכאשר אמרו רבותינו "יפתח בדורו כשמואל בדורו", לא כיוונו בזה להנהגה התורנית, שכן יפתח היה מקלי עולם. מלבד זאת הרי שהיה בימיו גדול בתורה, הלא הוא פינחס בן אלעזר. חז"ל כיוונו את דבריהם לצד המנהיגות המדינית של יפתח. בשעה שיצא למלחמה, בירר קודם כל לעצמו ולאומות העולם את צדקת המאבק על הארץ, את בעלותנו על שטח המריבה, כפי שמופיע בהתפלמסות שלו עם מלך בני עמון. רק מתוך בירור ערכי זה, ניתן היה להפיח רוח גבורה בחיילי ישראל, ולשלוח אותם למשימת נצחון, הכוללת גם את כיבושן של ערי האויב, וסיפוחן לתחום ישראל. כך הוא המנהיג הראוי, שטובת אומתו עומדת בראש מעייניו, בשעה שהחברה מפולגת ודוחה את טובי בניה בשל מוצאם ("לא תנחל בבית אבינו וגו' ") ואבד כוחה של המנהיגות הרוחנית (כדחז"ל על עמדת פינחס במעשה בת יפתח). מבין הוא שתיקון הכלל בוא יבוא על ידי השבת רוח הגבורה לציבור.