פרשת ויקהל - פרשת פקודי - שבת פרה

סוד הפרה

המוות הוא בלתי טבעי בישראל, והוא מום בכללות היצירה. גם טומאת מת צריכה לעבור מן העולם, וכך יהיה בתחיית המתים. קצת מן האושר הגדול העתידי הזה אנו טועמים כבר בעולם הזה על ידי טהרת מי חטאת, המעבירה את טומאת המוות. לוקחים את פסגת החיים, הגדול שבבעלי החיים שהאדם מגדל: הפרה, בשיא כוחות חייה: אדומה, תמימה, אין בה מום, לא עלה עליה עול. שורפים אותה כולה, על פירשה, יחד עם מדרגת החיים היותר נמוכה: שני תולעת. כמו כן מצרפים את הגדול שבעצים עם הקטן שבהם: עץ ארז ואזוב, והכל יורד אל הפירוד המוחלט, הכל נהיה אפר, דמות המוות. מכאן ואילך מתחילה מלאכת תחיית המתים. האפר, שארית החיים, מועבר אל כלי, כדמות גוף האדם, ובקרבו מים חיים, מי מעיין בלתי פוסקים, כנגד הנשמה, שיש בכוחה להחיות את כל הנפילות, להשיב את החיים.

מי חטאת לפני פסח

אנו הולכים ומתקרבים אל חג הפסח, שבו אנו עורכים את ליל הסדר על מצות ומרורים, הלל, הגדה וארבע כוסות. אנו עשויים לשכוח שהעיקר חסר מסעודתנו: קרבן פסח וקרבן חגיגה. מיום שבטלה העבודה, אין לנו אלא זכר לעבודתנו העיקרית, עבודת המקדש, הנעשית בטהרה ובקדושה.

קריאתנו בפרשת פרה בימים אלה של הכנה לחג המצות, עניינה להזכיר לנו את החובה לטהר את גופנו מטומאת מת ואת נפשנו מהרושם הנפשי שהמוות מטיל עלינו, לקראת קיום מצוות הפסח במועדו. אמנם קרבן פסח קרב אפילו בטומאה אם לא נטהרו רוב העם, אבל עלינו תמיד לשאוף אל המצב האידיאלי, אל המצוה כתיקונה בחיבור החירות הנשמתית של חג הפסח יחד עם הטהרה הנפשית-גופנית של הזאת מי חטאת. השבת, אנו מביעים את אי-השלמתנו עם מצבים של בדיעבד, את מחאתנו נגד החורבן הנורא ואת צפייתנו לחידוש העבודה במהרה בימינו.