וירא כל העם ויפלו על פניהם ויאמרו: ה' הוא הא-לוהים! ה' הוא הא-לוהים! (סוף הפטרת כי תשא). למה התכוון העם במילים מרגשות אלו? במבט ראשון נראה שהם ביקשו להכריע בשאלה שהציב לפניהם אליהו (מל"א יח, כא): "אם ה' הא-לוהים לכו אחריו, ואם הבעל לכו אחריו". אבל החזרה על הביטוי, מלבד מה שהיא מורה על התפעלות, נראה שהיא מצביעה על הבנה מעמיקה שהתבררה לעם אחרי ההכרעה. כלומר, מלבד ההכרה שה' הוא ה-אלוהים ולא הבעל, הבינו גם את אופיו של גילוי ה' בעולמו. במה המדובר?
מאז עמד האדם על דעתו, הוא ניצב מול שניות מתמיהה. מצד אחד הוא רואה את עולם הטבע, הסתמי, הנתון לחוקיות ברזל, א-מוסרי. בראש מערכת הטבע מבחין האדם במציאותו של הבורא, והוא מכנה אותו בשם "א-לוהים" המורה על הקב"ה בתור פועל הטבע.
מצד שני הוא מבחין בקרבו את נשמתו, את היותו אישיות, בוחר בין טוב לרע, בעל חיים פנימיים ובן חורין. את יוצר נשמתו הוא מכיר בשם "הוי"ה", המורה על הקדוש ברוך הוא בתור פועל המוסר.
על מנת ליישב את המתח בין שתי ההכרות, הופיעו בעולם ארבע פרשנויות:
האחת – זו של עובדי אלילים, הסבורים שכל העולם מלא באישויות, אלים, נפשות ורוחות. בשפה המקראית נאמר שעבור העולם הפאגני "הכל ה'".
השניה – זו של הפילוסופים הסבורים שהכל טבע, ואף האישיות אינה אלא אשליה. העולם כמכונה גדולה ואדישה. לדידם "הכל א-לוהים".
השלישית – זו של היהודי מאמסטרדם, שהא-לוהות זהה לסך כל גילוייה. גם הנשמה, המוסרית, כלולה במערכת העל של הטבע. לדידו "הא-לוהים הם ה'".
הרביעית – היא זו של הנביאים, ובכללם אליהו הנביא בהר הכרמל, שגילו לנו ש"ה' הוא האלוהים" ולא הא-לוהים הם ה'. קיימת אחדות פנימית בין הטבע לנשמה, אך זו איננה מאוזנת, כי אם נותנת יתרון למוסר. (עיין נפש החיים לרבי חיים מוולוז'ין שער ג פרק ט שהרחיב בעניין).
ההכרה שהקדוש ברוך הוא פועל דרך המוסר, שהוא מבכר את הטוב על פני הרע, היא זו שחדרה ללבם של הנאספים על הכרמל, כאשר ראו שאין חפץ לה' בפולחן אכזרי שבו "ויתגודדו כמשפטם, בחרבות וברמחים, עד שפוך דם עליהם" (פסוק כח). גם ראו שהאש יורדת דווקא על מזבח של "שתים עשרה אבנים, כמספר שבטי בני יעקב" (פסוק לא), להורות על המגמה של המוסר לפי התורה, שהיא אחדות הערכים ואחדות הלבבות.
מאז עמד האדם על דעתו, הוא ניצב מול שניות מתמיהה. מצד אחד הוא רואה את עולם הטבע, הסתמי, הנתון לחוקיות ברזל, א-מוסרי. בראש מערכת הטבע מבחין האדם במציאותו של הבורא, והוא מכנה אותו בשם "א-לוהים" המורה על הקב"ה בתור פועל הטבע.
מצד שני הוא מבחין בקרבו את נשמתו, את היותו אישיות, בוחר בין טוב לרע, בעל חיים פנימיים ובן חורין. את יוצר נשמתו הוא מכיר בשם "הוי"ה", המורה על הקדוש ברוך הוא בתור פועל המוסר.
על מנת ליישב את המתח בין שתי ההכרות, הופיעו בעולם ארבע פרשנויות:
האחת – זו של עובדי אלילים, הסבורים שכל העולם מלא באישויות, אלים, נפשות ורוחות. בשפה המקראית נאמר שעבור העולם הפאגני "הכל ה'".
השניה – זו של הפילוסופים הסבורים שהכל טבע, ואף האישיות אינה אלא אשליה. העולם כמכונה גדולה ואדישה. לדידם "הכל א-לוהים".
השלישית – זו של היהודי מאמסטרדם, שהא-לוהות זהה לסך כל גילוייה. גם הנשמה, המוסרית, כלולה במערכת העל של הטבע. לדידו "הא-לוהים הם ה'".
הרביעית – היא זו של הנביאים, ובכללם אליהו הנביא בהר הכרמל, שגילו לנו ש"ה' הוא האלוהים" ולא הא-לוהים הם ה'. קיימת אחדות פנימית בין הטבע לנשמה, אך זו איננה מאוזנת, כי אם נותנת יתרון למוסר. (עיין נפש החיים לרבי חיים מוולוז'ין שער ג פרק ט שהרחיב בעניין).
ההכרה שהקדוש ברוך הוא פועל דרך המוסר, שהוא מבכר את הטוב על פני הרע, היא זו שחדרה ללבם של הנאספים על הכרמל, כאשר ראו שאין חפץ לה' בפולחן אכזרי שבו "ויתגודדו כמשפטם, בחרבות וברמחים, עד שפוך דם עליהם" (פסוק כח). גם ראו שהאש יורדת דווקא על מזבח של "שתים עשרה אבנים, כמספר שבטי בני יעקב" (פסוק לא), להורות על המגמה של המוסר לפי התורה, שהיא אחדות הערכים ואחדות הלבבות.