בהפטרה נאמר אחד המשפטים הקשים שבספרי הנבואה: "בשנת מות המלך עוזיהו, ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל" (ישעיה ו, א). כיצד ניתן לדבר על ראיית ה', גם אם נניח שמדובר במשל? הלוא גם בתוך המשל קיימת שפה פנימית, הקובעת גבולות לנאמר בו, והוא מקרא מפורש: "לא יראני האדם וחי" (שמות לג, כ).
חז"ל מוסרים (יבמות מט, ב) שמנשה מלך יהודה אכן פנה לישעיהו שיבהיר לו את דבריו: "אמר ליה: משה רבך אמר: כי לא יראני האדם וחי, ואת אמרת: ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא"! ישעיהו לא רצה לענות למנשה, משום ששאל על מנת לקנטר ולא על מנת להבין. אך לנו, מה היה אומר? ניתן בהחלט לענות תשובות פילוסופיות המניחות את הדעת, כגון הבחנה בין מדרגות של התגלות, בין שם אדנות לשם הוי"ה, בין פנים לאחור, ועוד. אבל לא מצאנו שעסקו בדיונים מסוג זה בתקופת הנביאים. נראה יותר לומר שמאחר והנבואה הינה חוייתית, אין צורך לבאר אותה במושגים מופשטים.
לו יכולנו לשאול את ישעיהו הנביא אם באמירתו שראה את ה', כוונתו היא לעצמות או למקרים, לנאומן או לפנומן האם הוא מחדש קטגוריה חדשה של ההכרה, וכדומה, היה מן הסתם עונה בפשטות "ראיתי את ה'", ולא היה רואה צורך להסביר מדוע אין בכך הגשמה.
על יסוד זה, נראה להסביר מדוע בספר הכוזרי פיצל רבי יהודה הלוי את הדיון בתארי ה' בשני מאמרים, השני והרביעי. במאמר שני, הדיון בתארים הוא כולו פילוסופי, ומתייחס לעידן שאחרי הנבואה, כשאין יותר גילוי שכינה, ונותר השכל בלבד ככלי להבנת הכתוב. אין השכל מכיר כי אם תארי שלילה, המסלקים את ההגשמה. אך במאמר רביעי, הדיון עובר לשפת הנביאים הזוכים להתגלות ישירה, הנושאת אופי חיובי, כשהם פוגשים את השמות הא-לוהיים, המיוחסים כולם לשם הוי"ה. ההפרש בין התקופות הוא המונע מהאדם המודרני מלהבין את העולם הפנימי של הנביאים. עם כל ריחוקנו המנטלי מלהבין את מהותה, מסרה לנו הנבואה (ישעיה ו, ג) ידיעה חשובה: אותו הא-לוה, הנבדל מכל נברא, שעליו מכריזים השרפים: "קדוש קדוש קדוש", לאמור רחוק בתכלית הריחוק (כדברי ריה"ל שישעיהו שמע את המילה 'קדוש' לבלי תכלית), הוא בעצמו מי ש"מלוא כל הארץ כבודו", הנוכח אל האדם, שלא נעזב על ידי ה', המשגיח על כל הליכות האדם ועונה לתפילתו.
חז"ל מוסרים (יבמות מט, ב) שמנשה מלך יהודה אכן פנה לישעיהו שיבהיר לו את דבריו: "אמר ליה: משה רבך אמר: כי לא יראני האדם וחי, ואת אמרת: ואראה את ה' יושב על כסא רם ונשא"! ישעיהו לא רצה לענות למנשה, משום ששאל על מנת לקנטר ולא על מנת להבין. אך לנו, מה היה אומר? ניתן בהחלט לענות תשובות פילוסופיות המניחות את הדעת, כגון הבחנה בין מדרגות של התגלות, בין שם אדנות לשם הוי"ה, בין פנים לאחור, ועוד. אבל לא מצאנו שעסקו בדיונים מסוג זה בתקופת הנביאים. נראה יותר לומר שמאחר והנבואה הינה חוייתית, אין צורך לבאר אותה במושגים מופשטים.
לו יכולנו לשאול את ישעיהו הנביא אם באמירתו שראה את ה', כוונתו היא לעצמות או למקרים, לנאומן או לפנומן האם הוא מחדש קטגוריה חדשה של ההכרה, וכדומה, היה מן הסתם עונה בפשטות "ראיתי את ה'", ולא היה רואה צורך להסביר מדוע אין בכך הגשמה.
על יסוד זה, נראה להסביר מדוע בספר הכוזרי פיצל רבי יהודה הלוי את הדיון בתארי ה' בשני מאמרים, השני והרביעי. במאמר שני, הדיון בתארים הוא כולו פילוסופי, ומתייחס לעידן שאחרי הנבואה, כשאין יותר גילוי שכינה, ונותר השכל בלבד ככלי להבנת הכתוב. אין השכל מכיר כי אם תארי שלילה, המסלקים את ההגשמה. אך במאמר רביעי, הדיון עובר לשפת הנביאים הזוכים להתגלות ישירה, הנושאת אופי חיובי, כשהם פוגשים את השמות הא-לוהיים, המיוחסים כולם לשם הוי"ה. ההפרש בין התקופות הוא המונע מהאדם המודרני מלהבין את העולם הפנימי של הנביאים. עם כל ריחוקנו המנטלי מלהבין את מהותה, מסרה לנו הנבואה (ישעיה ו, ג) ידיעה חשובה: אותו הא-לוה, הנבדל מכל נברא, שעליו מכריזים השרפים: "קדוש קדוש קדוש", לאמור רחוק בתכלית הריחוק (כדברי ריה"ל שישעיהו שמע את המילה 'קדוש' לבלי תכלית), הוא בעצמו מי ש"מלוא כל הארץ כבודו", הנוכח אל האדם, שלא נעזב על ידי ה', המשגיח על כל הליכות האדם ועונה לתפילתו.