יעקב אבינו ברח מארץ ישראל על רקע טענתו של עשו שגניבת הברכה ממנו מחייבת את יעקב מיתה.
עשו מציג את עצמו כבעל עליונות מוסרית המצדיקה את הרצח. אף לבן רומז לכך באומרו: "לא ייעשה כן במקומנו לתת הצעירה לפני הבכירה". לאמור - במקומך אתה, הקדמת את הצעיר לבכור, שלא כראוי. עבודתו של יעקב בחרן מכוונת להוכיח שלא כך פני הדברים. בעצם, כוונותיו הרצחניות של עשו הינן המשך לשימוש לרעה של מעמד הבכורה שכבר החל בו קין, וזו נחיתות מוסרית. המשפחה הישראלית שיעקב מקים תציג סגנון חדש של בכורה, זו שדואגת לאח הקטן. והנה יש לפנינו ארבעה בכורות, שכל אחד מהם מהוה שלב בהתקדמות המוסרית. ראובן - "ראו מה בין בני (ראובן) לבן חמי (עשו), שזה מבקש להרוג את אחיו (יעקב) וזה מבקש להציל את אחיו (יוסף)". אלא שדאגתו לאחיו באה אחרי שכבר נולד. לעומתו הבכור השני, דן, נולד כדי שיוולד אחיו, כדי שרחל תיפקד. אך עדיין יש בכך כמין כפיה בגלל מצוקתה של רחל. אבל הבכור השלישי, גד, נולד כדי שללאה יוולד עוד בן, למרות שכבר נפקדה. אך עדיין מדובר באחווה רחוקה, כלפי בן לאם אחרת. יוסף מהווה דגם מושלם של בכור, שכל עניינו שיוולד לו אח מאביו ומאמו: "ותקרא את שמו יוסף לאמור יוסף ה' לי בן אחר". משום כך ראה יעקב שיש בידו כוח להתמודד עם עשו ולשוב לארץ ישראל: "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף (רש"י: נולד שטנו של עשו), ויאמר יעקב ללבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי".
האריכות הרבה של התורה על צאן משכורתו של יעקב, הרבה יותר ממה שהתורה מתארת את לידת ילדיו, יש בה כדי להתמיה את הקורא.
על שום מה יש לנו לדעת את האופן המדויק שבו הגדיל יעקב אבינו את צאנו? עלינו להבין שמעשיהם של האבות, אפילו הפשוטים ביותר, גונזים בתוכם אוצרות חיים עצומים. בפרט הרכוש שקנו בגלויותיהם, שעל ידו קיימו את יעוד הגלות של "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול". הגלות הלוא נועדה ללקט ניצוצות של קדושה הגנוזות בתרבויות האומות, שבימי יעקב מבוטאים על ידי הכבשים, המכוונים כנגד נשמותיהם של ישראל. זהו עומק היסוד של "מעשה אבות - סימן לבנים". בין בני ישראל מצויים שלשה סוגים שרשי נשמות: יש כאלה שמכירים את העולם בשורשו הטוב, וכל משברי החיים אינם פוגמים בשמחתם הפנימית, כי הם "מעל החיים". אלה הם בבחינת "עקודים", כלומר מחוברים אל האחדות בדומה לצאן שרגליו עקודות. ויש כאלה שמכירים את החיים וסובלים ממלחמת הערכים הקורעת את הכרתו של האדם. אצלם כל ערך עומד בפני עצמו, החסד לבדו והדין לבדו, החומר לבד והרוח לבד. כמו נקודות מפורדות על פני שטח החיים. אלה הם "נקודים". אלה הם בעלי שאיפות גדולות, שאינם מסוגלים להוציא אל הפועל את כל מאוויהם, ולעתים אף נשברים ברוחם. ויש כאלה שחיים בהרמוניה פנימית, שיודעים לאחד בסינתזה אחת את כל הערכים כולם, "נשמות דעולם התיקון", הדומים לצבע אחיד: ברודים. כולם כאחד נדרשים להשלמת בית ישראל, ואין העם נבנה אם יחסר אחד מהטיפוסים הנשמתיים האלה, המעשירים ברוחם את כנסת ישראל.