אומות העולם רגילות לראות באדמתם אב או אם. הביטויים "אמא אדמה", "מולדת", פטריה (אב) ודומיהם בשפות שונות מבטאים את ייחוס ההורות לאדמה. זה השורש של הרגש הפטריוטי אצל העמים, החשים יניקה טבעית מארצם. אבל בתת-מודע הקולקטיבי יוצר היחס הזה תחושה של חטא נורא של גילוי עריות עם האם הקולקטיבית, כמין נפילה לתסביך אדיפוס בקנה מידה לאומי. משום כך התנועות האידיאולוגיות שהעלו על נס את הקשר לאדמה, הרגישו צורך גם לערער על תקפותו של המוסר ונסוגו אל הברבריות. הכאת השורשים בארץ מפירה את צלם א-לוהים שבאדם.
כך נוצר הקיטוב שבו נתונה החברה האנושות בין ימין לשמאל, בין לאומיות לקוסמופוליטיות. הברירה הטראגית שבה נתונים העמים היא לבחור בין להיות נאמן לארצו ולעמו, ולשנוא את שאר העולם, או לאהוב את כל העולם ולשנוא את שורשיו הלאומיים.
בעם ישראל, הקיטוב הזה איננו קיים. מראשית התהוותנו, מאז שבחר ה' באברהם להיות לברכה לכל משפחות האדמה, נצטווה ללכת אל ארץ כנען ולהקים בה ישות מדינית, "גוי גדול".
לאמור שלאומיותנו משרתת את תיקון העולם, כך שכל התחזקות של הזהות הלאומית היא בעצמה התחזקות של אהבת כל האדם. ולא עוד, אלא שכל חולשה לאומית היא בעצמה פגיעה בייעודנו האוניברסאלי.
על בסיס זה יש להבין את מערכת היחסים המיוחדת בין עם ישראל לארצו. האם, המולידה את האומה, הלוא היא ארץ מצרים, שעליה נאמר "לבוא לקחת לו גוי מקרב גוי". למצרים אסור לשוב, אבל אפשר לבקר, כדרך שבן מבקר אצל אמו. ארץ ישראל לעומת זאת מתוארת, בהפטרתנו ביחוד, כבת זוג, כצד הנקבי של עם ישראל: "וארצך תיבעל. כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בנייך" (ישעיה סב, ה). היחסים בין איש ואשה אינם מותנים על ידי הטבע, אלא הם בחיריים. עליהם להסכים לחיות ביחד, ולשם כך עליהם לזכות למצוא חן כל אחד בעיני השני. יש משברי זוגיות ויש מחזיר גרושתו. הבסיס לקשר בין האומה לארצה הוא מוסרי. הוא גם עמוק במיוחד: ארץ ישראל איננה רק התשתית הטריטוריאלית לקיבוצו של עם ישראל, כי אם חלק עצמותי של זהותו. כשם שלא יעלה על הדעת שעבור תועלת רגעית ימסור איש חלקים של אשתו, כך לא יעלה על הדעת למסור חלקים של ארצנו-עצמיותנו עבור תועלת פוליטית של רגיעה, שהיא מהכרח גם מדומה, מכיון שהבסיס שלה בהתכחשות לעצמיותנו.
אין בחירה בין אדם ואדמה. האדם הוא האדמה.