מה מציין חג המצות? לכאורה התשובה פשוטה: יציאת מצרים! אלא שאם כך אנו חוגגים מאורע לא מושלם. אמנם יצאנו מעבדות לחירות, אך אל ארצנו שהובטחה לאבותינו, לא באנו. יציאת מצרים יצרה מצב ביניים פרדוקסלי של מדינה ללא טריטוריה. נהיינו לישות מדינית לכל דבר, עם סדרי שלטון, גביית מיסים, בריתות ומלחמות, ואף פולחן מרכזי, אך בלי ארץ. בכל זאת אנו אומרים הלל על יציאה זו, למרות ש"אין אומרים הלל על נס שבחוצה לארץ" (מגילה יד, א). ההסבר לכך בתלמוד הוא ש"עד שלא נכנסו ישראל לארץ הוכשרו כל הארצות לומר שירה, משנכנסו לארץ, לא הוכשרו כל הארצות לומר שירה" (שם).
הכשרת כל הארצות לומר שירה מקבילה לתהליך הבירור של הסגולה בספר בראשית, המתחיל ממעלתו של אדם הראשון אבי האנושות, דרך שושלת ספציפית עד היקבעות הסגולה בכלל ישראל דווקא. יש כאן יסוד אוניברסלי בתשתית קדושת האדם והמקום, אך גם חסרון זמני של העדר מרכז לקודש, המקרין על העולם כולו.
אחרי שנות נדודים, באה ההשלמה של יציאת מצרים על ידי חציית הירדן בעשירי לחודש ניסן. אך עדיין לא תם עידן המדבר, עם ישראל עדיין ניזון מהמן.
כאשר שובת המן ממחרת הפסח, אז אוכל העם מתבואת הארץ, כמצויין בהפטרה של היום הראשון של החג: "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, מצות וקלוי בעצם היום הזה. וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ, ולא היה עוד לבני ישראל מן, ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא" (יהושע ה, יא-יב). לפי פשוטו של מקרא "מחרת הפסח" מציין את חמישה עשר יום לחודש ניסן, שהוא היום הראשון של חג המצות.
עולה מכאן שהכניסה הממשית לארץ, הכוללת את התזונה מתבואת הארץ (כדעת בעל שו"ת מעיל צדקה, שמצוות יישוב ארץ ישראל אינה מתקיימת אלא על ידי מי שפרנסתו מהארץ), התרחשה ביום הראשון של החג. לפי זה ניתן לומר שאמירת ההלל ביום זה היא על הכניסה לארץ, שהיא המעניקה את משמעותה התכליתית ליציאת מצרים, כך שחג המצות, המתחיל בט"ו בחודש הוא חג הכניסה לארץ, לעומת חג הפסח, החל בי"ד בחודש, המציין את יציאת מצרים. לפי זה אנו זוכים לאור חדש בהבנת דברי המגיד: "בעבור זה – לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך". המילה "בעבור" מתפרשת: בשביל ה'עבור', כלומר בשביל לאכול את תבואת הארץ, שהם המצה והמרור, עשה ה' לי בצאתי ממצרים.
הכשרת כל הארצות לומר שירה מקבילה לתהליך הבירור של הסגולה בספר בראשית, המתחיל ממעלתו של אדם הראשון אבי האנושות, דרך שושלת ספציפית עד היקבעות הסגולה בכלל ישראל דווקא. יש כאן יסוד אוניברסלי בתשתית קדושת האדם והמקום, אך גם חסרון זמני של העדר מרכז לקודש, המקרין על העולם כולו.
אחרי שנות נדודים, באה ההשלמה של יציאת מצרים על ידי חציית הירדן בעשירי לחודש ניסן. אך עדיין לא תם עידן המדבר, עם ישראל עדיין ניזון מהמן.
כאשר שובת המן ממחרת הפסח, אז אוכל העם מתבואת הארץ, כמצויין בהפטרה של היום הראשון של החג: "ויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח, מצות וקלוי בעצם היום הזה. וישבות המן ממחרת באכלם מעבור הארץ, ולא היה עוד לבני ישראל מן, ויאכלו מתבואת ארץ כנען בשנה ההיא" (יהושע ה, יא-יב). לפי פשוטו של מקרא "מחרת הפסח" מציין את חמישה עשר יום לחודש ניסן, שהוא היום הראשון של חג המצות.
עולה מכאן שהכניסה הממשית לארץ, הכוללת את התזונה מתבואת הארץ (כדעת בעל שו"ת מעיל צדקה, שמצוות יישוב ארץ ישראל אינה מתקיימת אלא על ידי מי שפרנסתו מהארץ), התרחשה ביום הראשון של החג. לפי זה ניתן לומר שאמירת ההלל ביום זה היא על הכניסה לארץ, שהיא המעניקה את משמעותה התכליתית ליציאת מצרים, כך שחג המצות, המתחיל בט"ו בחודש הוא חג הכניסה לארץ, לעומת חג הפסח, החל בי"ד בחודש, המציין את יציאת מצרים. לפי זה אנו זוכים לאור חדש בהבנת דברי המגיד: "בעבור זה – לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך". המילה "בעבור" מתפרשת: בשביל ה'עבור', כלומר בשביל לאכול את תבואת הארץ, שהם המצה והמרור, עשה ה' לי בצאתי ממצרים.